מיינדפולנס ו-kindfulness

כנף התבונה וכנף החמלה, הן שתי הכנפיים של ציפור התודעה. זהו דימוי בודהיסטי שאני מאוד אוהבת, לכך שחשוב להבין את מקורות הסבל, אבל אי אפשר בלי המבט האוהב שפועל להקל עליו.

השבוע בקבוצת המיינדפולנס למחלות כרוניות תרגלנו את כנף החמלה של ציפור התודעה. פגשנו את המקום הפנימי שמרגיש פגום, נחות, מתבייש בנזקקות, אפילו אשם בה. החלק שקשה לו לבקש עזרה, או לחשוב על עצמו כהורה עם מחלה, החלק שכועס כשלא מבינים ונסגר בתוך עצמו.

והתנסינו בלהתבונן במקום השופט הזה כמו על תופעות אחרות בתודעה: קול שבא והולך. הוא אמנם מושרש וקוצני במיוחד, אבל הוא לא אני, לא עצמי. לא כל האמת על מי שאני, אלא רק חלק. חלק שמכסה על הפגיעות, ואיפה שנמצאת הפגיעות יש גם יופי. איפה שיש מגע עם הכאב, יש אפשרות לתת לו נחמה ולפתוח מרחב לצמיחה. התרגול מזכיר לנו להביט בפגיעות שלנו בעיניים רכות, להגיד מילה טובה ולהניח יד מחממת על הלב. ומההתקרבות לעצמנו נולדת התקרבות חזרה לעולם, לחברים, לבני הזוג ולמשפחה, בלי אשמה.

מיינדפולנס ו-kindfulness (כמו שקוראת לזה אני חושבת סנדיה בר-קמה הנהדרת) עוזרים לנו להחזיק את הקקטוס הזה שלנו קצת יותר בעדינות, וליהנות גם מהפרחים על אף הקוצים.